הבנת הריפוי מסרטן השד וסיכוני הישנות ארוכי טווח

קפיצה לפרק

• מיתוס ציון החמש שנים
• מציאות סרטן שד חיובי לקולטן אסטרוגן
• תאי סרטן רדומים במח העצם
• גורמי אורח חיים וסיכון הישנות
• השפעת טיפול בניהול מתחים
• הגיון הטיפול ההורמונלי המוארך
• תמליל מלא

מיתוס ציון החמש שנים

ד"ר מארק ליפמן, MD, מאתגר את האמונה התרבותית הנפוצה כי היעדר סרטן במשך חמש שנים שווה לריפוי. הוא מסביר כי ציון הדרך של חמש שנים אינו ודאות ביולוגית אלא סטנדרט כללי. לסוגי סרטן שונים יש צירי זמן שונים מאוד להחשיב מטופל כמחלים. לדוגמה, סרטן האשך עשוי להחלים לאחר שנתיים ללא הישנות. סרטן ראש-צוואר דורש לעיתים קרובות כשלוש שנים. ללוקמיה חריפה וללימפומות מסוג B יש צירי ריפוי קצרים יותר. כלל החמש שנים הוא קיצור קליני שימושי אך לא מושלם.

מציאות סרטן שד חיובי לקולטן אסטרוגן

ד"ר מארק ליפמן, MD, מציג מציאות מפוכחת לתת-הסוג הנפוץ ביותר של סרטן השד. הוא קובע כי מטופלות עם סרטן שד חיובי לקולטן אסטרוגן (ER-positive) עשויות לעולם לא להיחשב כמחולות. מסקנה זו מבוססת על מחקרים שכללו מעל 100,000 נשים. הנתונים מראים כי שיעורי ההישנות ממשיכים בקו ישר למשך 25 שנים לאחר הטיפול הראשוני. דפוס זה נשמר גם לאחר השלמת חמש שנים של טיפול הורמונלי סטנדרטי. אין עדות סטטיסטית לרמת ריפוי למחלה זו. הסיכון להישנות מאוחרת נמשך עשורים.

תאי סרטן רדומים במח העצם

ההתמדה של תאי סרטן מסבירה את הסיכון המתמשך להישנות. ד"ר ליפמן חושף כי למעשה כל המטופלות עם סרטן שד חיובי לקולטן אסטרוגן בשלב מוקדם נושאות תאי סרטן במח העצם שלהן. תאים אלה יכולים להישאר жизнеспособיים אך רדומים במשך שנים רבות. הבעיה הקלינית אינה בהשמדת כל תא סרטן אחרון. השמדה כזו אינה מתרחשת עם הטיפולים הנוכחיים. במקום זאת, המטרה היא לנהל מצב שבו מטופלות מתקיימות alongside תאים רדומים. השאלה הקריטית היא מה גורם לתאים רדומים אלה להפעיל מחדש שנים או עשורים לאחר מכן.

ד"ר מארק ליפמן, MD, מדגיש שזהו תחום מחקר מרכזי שלו. הוא שואף להבין את הביולוגיה של תרדמת תאי הסרטן וההפעלה מחדש שלהם.

גורמי אורח חיים וסיכון הישנות

גורמים מקרו-סביבתיים ממלאים תפקיד crucial בסיכון להישנות סרטן. ד"ר ליפמן מזהה מספר תנאים הניתנים לשינוי שמגבירים את סיכון ההישנות. השמנה, תסמונת מטבולית וסוכרת קשורים strongly לשיעורי הישנות גבוהים יותר. גורמים פסיכולוגיים כמו דיכאון ולחץ מוגזם גם להם השפעה significant. גורמים אלה יכולים להשפיע על הישנות שנים או even עשורים לאחר האבחנה הראשונית. השפעתם מוכיחה that תאי סרטן жизнеспособיים נותרים present בגוף. התעלומה טמונה באיך תנאים systemיים אלה communicate עם תאי סרטן רדומים.

ד"ר אנטון טיטוב, MD, דן בכך עם ד"ר ליפמן. הם בוחנים how תא סרטן במח העצם "יודע" על diet או level stress של המטופלת.

השפעת טיפול בניהול מתחים

ניסויים קליניים אקראיים מספקים עדות compelling להתערבויות non-pharmacological. ד"ר מארק ליפמן, MD, מצטט תוצאות unbelievable ממחקרי ניהול מתחים. נשים שהשתתפו בתוכניות כמו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הראו שיעורי הישנות נמוכים יותר. רק 12 שבועות של טיפול להפחתת distress הראו benefits עשור לאחר מכן. זה לא hocus pocus אלא data מניסויים rigorous. Similarly, נשים שהורידו weight לאחר האבחנה גם ראו reduction בסיכון ההישנות. טיפול effective בסוכרת גם מוביל לתוצאות better. התערבויות אלה מציעות means powerful של מניעה secondary.

הגיון הטיפול ההורמונלי המוארך

הסיכון המתמשך להישנות מאוחרת inform החלטות duration הטיפול. ד"ר מארק ליפמן, MD, מסביר את ההגיון להמשך טיפול הורמונלי beyond חמש שנים. ניסויים קליניים בחנו מתן מעכבי ארומטאז for up to עשר שנים. גישה זו makes perfect biological sense given הסיכון המתמשך. המטרה היא לדכא את המיקרו-סביבה that could להפעיל מחדש תאים רדומים. טיפול מוארך נחשב assuming רעילות הטיפול remains manageable. Thank goodness, שיעור ההישנות השנתי reasonably low. However, הסיכון המצטבר over עשורים makes דיכוי long-term strategy valuable.

ד"ר מארק ליפמן, MD, מספק תובנות critical אלה during שיחתו עם ד"ר אנטון טיטוב, MD. הם delve into המורכבויות של השגת remission lasting בסרטן השד.

תמליל מלא

ד"ר אנטון טיטוב, MD: עכשיו, יש כאן נושא אחד שאתה מסתובב around. לא העלית אותו, אבל אני רוצה להעלות אותו. זה extremely important. מסיבות תרבותיות that have nothing to do with biology, אנשים בארצות הברית came to understand: אם אתה free of disease למשך חמש שנים, הכל יהיה well. הם used חמש שנים כ-sort of line in the sand for being cured of a cancer. And it's a pretty good standard.

For example, for colorectal cancer, if you go five years after your surgery and you haven't recurred, colorectal cancer is not going to recur. Five years is a great number.

ד"ר מארק ליפמן, MD: But there's nothing set in stone about five years. If you look at the most common cancer in young men, testicular cancer, probably if you go two years and you don't recur, you're cured. Probably three years is more than enough for head and neck cancers, and you're cured. For acute leukemia, probably two or three years is more than enough. For B cell lymphomas, three or four years are probably enough to have cured most patients.

For estrogen receptor-positive breast cancer, ER-positive breast cancer, which is the majority of breast cancers, the answer probably is you are never cured. Let me repeat that: you are never cured.

In studies that have been done involving more than 100,000 women with ER-positive breast cancer, you look at their recurrence rates following the completion of five years of endocrine treatment, surgery, and an endocrine treatment—tamoxifen or an aromatase inhibitor. Those women, for the next quarter of a century (that's how long the studies had been, for the next 25 years), their cancer recurrence rates are a straight line going up. There is no evidence for a cure of estrogen receptor-positive breast cancer.

Now, if you are diagnosed when you are 60, the fact that you might still be at risk of recurrence is a little irrelevant because you get to be 95. You're going to die of something else.

ד"ר מארק ליפמן, MD: But the point that I'm making is, if you look in the bone marrow of estrogen receptor-positive breast cancer patients who have been, quote, cured of their disease—they had early-stage breast cancer—you look at their bone marrow, essentially all of them have breast cancer cells in their bone marrow.

So the problem of estrogen receptor-positive breast cancer, which is the majority of breast cancer, isn't so much getting out every last cancer cell. It doesn't happen. It is that the woman somehow exists with some viable breast cancer cells in her body, which unfortunately in some women reactivate.

Sometimes people use the word dormancy for these cells, but we know cancer cells are there. We also know that many things in the environment that can occur years after a breast cancer diagnosis can influence whether she recurs or not years later.

If the woman gets obese, if the woman gets metabolic syndrome, if the woman gets diabetes, if the woman gets depression, if the woman is unduly stressed—all of these things conclusively have been shown to increase breast cancer recurrence rates. And the only way you can recur is if there were breast cancer cells present that could recur.

And these things can occur years, decades later. One of the great mysteries—actually one of the areas that I work in—has been to understand how these macro-environmental things, distress, depression, obesity, diabetes, how could they talk to breast cancer?

ד"ר אנטון טיטוב, MD: How does the breast cancer cell living in your bone marrow know that you had a bad day?

ד"ר אנטון טיטוב, MD: How does the breast cancer cell living in your bone marrow know that you had a pepperoni and cheese pizza instead of the kale salad?

ד"ר מארק ליפמן, MD: It's a very important question and speaks to other means of preventing breast cancer recurrence because we know it's not hocus pocus. It's randomized trials. We know that women who lose weight have a lower recurrence rate. We know that women whose diabetes is treated have a lower recurrence rate.

We know that some women had stress management in randomized trials. Results are unbelievable, unbelievable. We are certain that women who have stress management following their breast cancer diagnosis have lower cancer recurrence rates than women who don't. That's astounding.

I mean, you need a sense of wonder to say, how could it be that 12 weeks of talking therapy, cognitive behavioral therapy, that reduces distress—which is good for everybody—would everybody benefit from that?

ד"ר אנטון טיטוב, MD: How could it be that those women who did this have had less breast cancer ten years later? And the data are compelling.

ד"ר מארק ליפמן, MD: So these are critical issues in understanding hormone treatment of breast cancer. One of the reasons people have sometimes proposed continuing endocrine therapy beyond five years is that there are clinical trials that have suggested giving aromatase inhibitors for ten years.

And this makes perfect sense, assuming there's no toxicity, because we know that we don't eradicate every last cell for ER-positive breast cancer. There's no evidence for that. Patients continue to relapse, albeit at a reasonably low rate—thank goodness—for decades to follow.