אוסטיאוארתריטיס מוקדמת של הברך: גורמים, אבחון ואפשרויות טיפול מודרניות

קפיצה לפרק

• הבנת טרום-אוסטיאוארתריטיס
• גורמים ראשוניים לעומת משניים
• אתגרים אבחוניים
• ציר זמן התקדמות המחלה
• אפשרויות טיפול שמרני
• אסטרטגיית טיפול מקיפה
• תמלול מלא

הבנת טרום-אוסטיאוארתריטיס

טרום-אוסטיאוארתריטיס מתאר את השינויים המטבוליים הראשוניים בסחוס הברך המתרחשים לפני שניתן לראות נזק מבני. ד"ר מתאוס שטיינבאך, MD, מסביר ששלב מוקדם זה נגרם לעיתים קרובות עקב טראומה או עומס יתר על המפרק. המטבוליזם של הסחוס משתנה, ומוביל למצב של טרום-מחלה שאינו נראה בהדמיה סטנדרטית. שינוי מטבולי זה כולל מולקולות פירוק מוגברות וסמני דלקת פעילים בנוזל המפרק. זיהוי שלב טרום-אוסטיאוארתריטיס זה קריטי למניעת ניוון מפרקי ארוך טווח.

גורמים ראשוניים לעומת משניים של אוסטיאוארתריטיס בברך

אוסטיאוארתריטיס של הברך מסווגת כראשונית או משנית על פי הגורם הבסיסי שלה. ד"ר מתאוס שטיינבאך, MD, מבהיר שאוסטיאוארתריטיס ראשונית קשורה לגנטיקה או למטבוליזם. אוסטיאוארתריטיס משנית מתפתחת לאחר טראומה או פציעה מפרקית ספציפית, כמו קרע ברצועה הצולבת הקדמית (ACL). אוסטיאוארתריטיס מוקדמת שייכת לרוב לקטגוריה המשנית, המתחילה באירוע טראומטי. הבחנה זו מסייעת בהכוונת אסטרטגיות טיפול מתאימות המתמקדות בגורם השורש.

אתגרים אבחוניים באוסטיאוארתריטיס מוקדמת

גילוי אוסטיאוארתריטיס מוקדמת של הברך מציב קשיים אבחוניים משמעותיים עבור רופאים. ד"ר מתאוס שטיינבאך, MD, מדגיש שהדמיית תהודה מגנטית (MRI) וצילום רנטגן אינן יכולות להראות את השינויים המטבוליים הראשוניים בסחוס. טכניקות הדמיה אלו חושפות רק נזק מבני המתרחש מאוחר יותר בתהליך המחלה. ניתוח נוזל מפרק באמצעות ניקור יכול לזהות מולקולות פירוק מוגברות וסמני דלקת. דבר זה הופך את האבחון המוקדם לאתגר ללא בדיקות פולשניות, ולרוב מוביל להתערבות מאוחרת.

ציר זמן התקדמות של אוסטיאוארתריטיס בברך

ההתקדמות מטראומה מפרקית ראשונית לאוסטיאוארתריטיס גלויה עוקבת אחר ציר זמן צפוי. לפי ד"ר מתאוס שטיינבאך, MD, שינויים מטבוליים מתחילים מיד לאחר פציעה כמו קרע ב-ACL. שינויים אלו נמשכים כשישה חודשים לפני שנזק מבני הופך נראה לעין. הידרדרות מפרקית גלויה מופיעה בדרך כלל בתוך חלון זמן של שנתיים עד שלוש שנים לאחר הטראומה. התהליך מתחיל עם פיברילציה של הסחוס על פני המפרק, המשמשת ככוח מניע להרס נוסף. התערבות מוקדמת במהלך חלון זמן קריטי זה יכולה לשנות משמעותית את מהלך המחלה.

אפשרויות טיפול שמרני לאוסטיאוארתריטיס מוקדמת

מספר אפשרויות טיפול לא ניתוחיות יכולות לנהל ביעילות אוסטיאוארתריטיס מוקדמת של הברך. ד"ר מתאוס שטיינבאך, MD, דן בזריקות חומצה היאלורונית, המסייעות להגן על משטחי הסחוס מפני נזק נוסף. זריקות פלזמה עשירה בטסיות (PRP) מספקות גורמי גדילה העשויים לתמוך בריפוי רקמות. תמיכה תזונתית עם טיפולים נוגדי חמצון מסייעת להפחית דלקת רקמות הפוגעת בסחוס. גישות שמרניות אלו פועלות בצורה הטובה ביותר כאשר הן משולבות עםייצוב מכני של המפרק. טיפול בחוסר יציבות בסיסי הוא חיוני כדי שכל טיפול יהיה יעיל לאורך זמן.

אסטרטגיית טיפול מקיפה לאוסטיאוארתריטיס מוקדמת

תכנית טיפול מוצלחת לאוסטיאוארתריטיס מוקדמת דורשת גישה מקיפה ומותאמת אישית. ד"ר מתאוס שטיינבאך, MD, מדגיש את החשיבות של בדיקת מפרק יסודית לזיהוי כל הבעיות המכניות. המטרה העיקרית היאייצוב מכני באמצעות טיפול בחוסר יציאות ובעיות יישור. טיפולים מולקולריים כמו זריקות ותמיכה תזונתית צריכים להשלים תיקונים מכניים. גישה משולבת זו שואפת לשמר תפקוד מפרקי ולעכב את התקדמות המחלה ככל האפשר. הטיפול של כל מטופל חייב להיות מותאם לפתולוגיה המפרקית הספציפית שלו ולצרכי אורח החיים שלו.

תמלול מלא

ד"ר אנטון טיטוב, MD: החלפת מפרק ברך מלאה נדרשת בסופו של דבר באוסטיאוארתריטיס מתקדמת של הברך. אך דלקת ניוונית מתחילה הרבה לפני כן. מהו טרום-אוסטיאוארתריטיס? מהי אוסטיאוארתריטיס מוקדמת? כיצד לזהות את תסמיניה? מה יכול להפעיל את תחילת הדלקת בברך? מהן אפשרויות הטיפול לאוסטיאוארתריטיס מוקדמת של הברך?

ד"ר מתאוס שטיינבאך, MD: ביצעת מחקר נרחב בתחום זה. באופן כללי, התחלת טרום-אוסטיאוארתריטיס או אוסטיאוארתריטיס מוקדמת היא בעיקר טראומה או עומס יתר, שימוש יתר במפרק הברך.

כאשר אנו מדברים על אוסטיאוארתריטיס, אז עלינו לבחון אם היא אוסטיאוארתריטיס ראשונית. היא קשורה יותר לגנטיקה או למטבוליזם. או האם זו מה שנקרא אוסטיאוארתריטיס משנית, הקשורה יותר לטראומה?

כאשר אנו חוזרים לאוסטיאוארתריטיס מוקדמת, ספורטאי ביצע סיבוב פתולוגי של הברך וקיבל קרע ב-ACL. במצב זה, אנו יודעים מכמה מחקרים, שמדובר במצב הקשור למטבוליזם. לאחר טראומת הברך, הסחוס משתנה לזמן מה, כשישה חודשים. כך שהפעילות המטבולית נפגעת.

אך לא נראה זאת ב-MRI. לא נראה זאת בצילום רנטגן. מסיבה זו, יש לנו אזור של שינויים במטבוליזם של מצב הסחוס, שהוא מאוד מוקדם ולא ניתן לראותו אובייקטיבית בטכניקת MRI או רנטגן. יש לנו טרום-אוסטיאוארתריטיס או אוסטיאוארתריטיס מוקדמת.

לרוב אנו רואים שנוכל להעריך את המצב באופן אובייקטיבי. אנו יכולים לבצע ניקור מפרק ולנתח את המולקולות בברך. אנו רואים שיש יותר מולקולות הקשורות לפירוק וסמני דלקת פעילים. אך בצילומי רנטגן, לא נראה פתולוגיה זו. זה מה שהופך את האבחון של אוסטיאוארתריטיס מוקדמת לכל כך קשה.

מסגרת הזמן הנורמלית להתקדמות היא לאחר התחלה וטראומה כמו קרע ב-ACL (רצועה צולבת קדמית). נראה בחלון זמן של שנתיים עד שלוש שנים некотор הידרדרות של המפרק. בשלב מאוד מוקדם, לא נראה זאת. ייתכן שלא נטפל בנזק מפרקי מוקדם עם טיפול טוב.

זה אומרייצוב של מפרק, הסרה של כל בעיות מכניות כמו חוסר יציבות. לאחר מכן שינויים אוסטיאוארתריטיים מתקדמים. זה כמו כוח מניע של אוסטיאוארתריטיס בברך.

אם אוסטיאוארתריטיס מתחילה על פני השטח של הסחוס, אז אנו יודעים שפיברילציה של הסחוס (מראה קרוע) על פני השטח אינה מצב נזק אוסטיאוארתריטי גדול. אך זו נקודת ההתחלה להרס כל מפרק הברך לאורך השנים.

לכן עלינו לזהות בקפידה את מצב האוסטיאוארתריטיס מאוד מוקדם. עלינו לטפל בסיבות המכניות לכל הנזק הזה ולרפא אותו ככל האפשר. אז נוכל לשנות כמה גורמים התומכים בשימור נזק הסחוס.

אם פיברילציה (מראה קרוע) על פני המפרק מתקדמת further, then we see some inflammation in the joints. Then the hyaluronic acid injection could help to protect a little bit the surface of the cartilage from more damage, for example.

So there are some tools to treat early osteoarthritis. We have PRP injections. We can give some nutritional support to the cartilage. These are mostly antioxidative treatments, which are the factors that reduce inflammation in the tissues. Inflammation damages the cartilage tissue all the time.

The main point of knee osteoarthritis treatment is to identify a situation very early. You must put the whole treatment concept individually for each patient. You must look inside the knee joint as much as possible.

You must cure a joint mechanically as good as possible. You have to add molecular factors to give the patient a good joint function in the long run.