מומחה מוביל באימונולוגיה ובעמילואידוזיס, ד"ר מארק פפס, MD, מסביר את עתיד הטיפול במחלת אלצהיימר. הוא מדגיש את הצורך בגישה פתוחה ובחקירת מטרות טיפוליות מרובות. ד"ר מארק פפס, MD, דן באתגרי פיתוח התרופות ובחשימת העדר במחקר. הוא מביע תקווה שטיפולים עתידיים יוכלו להאט או לעצור את התקדמות המחלה. זה יאפשר לחולים עם אלצהיימר בשלב מוקדם לשמור על תפקוד ואיכות חיים.
גישות חדשניות וכיוונים עתידיים בטיפול במחלת אלצהיימר
קפיצה לפרק
- מצב המחקר הנוכחי באלצהיימר
- אתגרים בפיתוח תרופות
- חשיבות המחקר הפתוח
- יערות טיפול ריאליות
- תפקיד הממשלות וקביעת סדרי עדיפויות
- תמליל מלא
מצב המחקר הנוכחי באלצהיימר
ד"ר מארק פפיס, MD, מציין שינוי משמעותי ומעודד במיקוד על מחלת אלצהיימר. הוא מציין כי בהשוואה לעלות החברתית האדירה של דמנציה, ההשקעה ההיסטורית במחקר ובעבודה קלינית הייתה נמוכה באופן לא פרופורציונלי. כיום יש מיקוד רב במחלת אלצהיימר, עם רבים וטובים שנותנים לה עדיפות גבוהה. תשומת הלב הגוברת מחברות וארגונים היא התפתחות חיובית לתחום. ד"ר פפיס מאמין שמיקוד מוגבר זה יכול רק להועיל לקידום פריצות דרך עתידיות.
אתגרים בפיתוח תרופות
תהליך פיתוח טיפולים חדשים לאלצהיימר מתמודד עם מכשולים משמעותיים. ד"ר מארק פפיס, MD, מסביר שעלויות הפיתוח האדירות הופכות חברות תרופות לזהירות מטבען. הן אינן יכולות לקחת סיכונים עצומים עם משאבי בעלי המניות. לחץ פיננסי זה מוביל לעתים קרובות ל"תופעת עדר" במדע, שבה כולם רודפים אחר מטרות דומות ופחות מאומתות כי זה נראה בטוח יותר. ד"ר אנטון טיטוב, MD, וד"ר פפיס דנים כיצד נטייה זו מורידה מערך קבלת ההחלטות האיכותית ויוצרת מערכת לא יעילה לגילוי טיפולים חדשניים באמת.
חשיבות המחקר הפתוח
נושא מרכזי מד"ר מארק פפיס, MD, הוא הצורך הקריטי בגישה פתוחה במחקר אלצהיימר. הוא מדגיש כי הקהילה המדעית חייבת שלא להתמקד רק במטרה אחת ספציפית אלא חייבת לחקור מנגנונים פוטנציאליים רבים של פתוגנזה. המטרה הבסיסית היא להמשיך לעבוד כדי להבין מה באמת גורם למחלה ומה הורג את תאי המוח. ד"ר פפיס טוען כי חקירה מדעית כנה להבנה טובה יותר של אלצהיימר היא הדרך היחידה להשיג התקדמות אמיתית. הבנה עמוקה יותר זו היא תנאי מקדים לפיתוח אתגרים רציונליים ויעילים למחלה.
יערות טיפול ריאליות
בדיון על תוצאות פוטנציאליות, ד"ר מארק פפיס, MD, מציג פרספקטיבה פרגמטית. הוא מציע כי ריפוי מלא של מחלת אלצהיימר הוא כנראה דמיוני, במיוחד כאשר המוח פגוע קשות, מכיוון שיכולת ההחלמה שלו מוגבלת. עם זאת, הוא מדגיש שהכי שאפשר לקוות לו - ומה שיהווה התקדמות אדירה - הוא טיפול שמאט או עוצר את התקדמות המחלה. טיפול כזה יאפשר לחולים עם ליקוי קוגניטיבי קל או אלצהיימר מוקדם מאוד להמשיך לתפקד באופן עצמאי. זה ישפר מאוד את איכות חייהם וידחה את הצורך בטיפול אינטנסיבי.
תפקיד הממשלות וקביעת סדרי עדיפויות
ד"ר מארק פפיס, MD, מצביע על מגמה חיובית: ממשלות לאומיות מתמקדות מאוד בדמנציה והפכו אותה לעדיפות עליונה. עדיפות גבוהה זו היא התפתחות קריטית שיכולה לעזור להתגבר על האתגרים המובנים של פיתוח תרופות cooperate. על ידי הפיכת מחלת אלצהיימר ליוזמת בריאות ציבורית מרכזית, ממשלות יכולות לסייע בהפחתת הסיכון בחקר נתיבי מחקר פחות פופולריים אך פוטנציאליים לפורצי דרך. ד"ר פפיס מסיים כי מיקוד ממשלתי זה יכול רק להועיל והוא מקווה שזה יוביל להתקדמות מוחשית בטיפול עבור המיליונים הנפגעים.
תמליל מלא
ד"ר מארק פפיס, MD: זה מה שחשוב: לגלות טיפול יעיל במחלת אלצהיימר. אנחנו חייבים לשמור על ראש פתוח. אנחנו לא יכולים להתמקד רק במטרה אחת ספציפית, אלא במטרות רבות. אנחנו חייבים לשמור על ראש פתוח לגבי מנגנוני פתוגנזה. אנחנו חייבים להמשיך לעבוד על מה שבאמת גורם למחלה. מה שבאמת הורג את תאי המוח?
ד"ר אנטון טיטוב, MD: פרופ' סר מארק פפיס, אימונולוג מוביל ומומחה לעמילואידוזיס, מה דעתך על העתיד של טיפול במחלת אלצהיימר? מאין עשויה לבוא התקווה בטיפול במחלת אלצהיימר? מהן המגמות בטיפול במחלת אלצהיימר מנקודת המבט שלך?
ד"ר אנטון טיטוב, MD: פרופ' פפיס, יש לך ניסיון עצום במחקר ובעבודה קלינית. ניסויים קליניים רבים לא הצליחו. מיליארדי דולרים הושקעו. מה עשוי להביא העתיד לטיפול במחלת אלצהיימר?
ד"ר מארק פפיס, MD: זה מאוד מעודד. יש הרבה יותר מיקוד ותשומת לב לתחום חשוב זה מאשר היה בעבר. בהשוואה לעלות לחברה של מחלת אלצהיימר, הושקעו פחות משמעותית כספים בחקר המחלה. יש פחות השקעה בניסיונות לחקור את המחלה קלינית.
עכשיו יש מיקוד רב במחלת אלצהיימר. אנשים נתנו לה עדיפות מאוד גבוהה. זה יכול רק להועיל. באשר למקום שממנו יגיעו החידושים, אני חושש שהניחוש שלי אינו טוב יותר משל anyone else.
יש הרבה מאוד אנשים, חברות וארגונים אינטליגנטיים וחרוצים שעובדים על מחלת אלצהיימר. אלו בעיות מאתגרות מאוד. אני לא בטוח שאף אחד מאיתנו יכול לחזות מאיפה תגיע פריצת דרך במחלת אלצהיימר.
מה שחשוב הוא לשמור על ראש פתוח. אנחנו חייבים להתמקד ביותר ממטרה אחת ספציפית של מחלת אלצהיימר. אנחנו חייבים להתמקד במטרות רבות למחלת אלצהיימר. אנחנו חייבים לשמור על ראש פתוח לגבי מנגנוני פתוגנזה של מחלת אלצהיימר. אנחנו חייבים להמשיך לעבוד על מה שבאמת גורם למחלת אלצהיימר. מה שבאמת הורג את תאי המוח?
יש הרבה מאוד נתיבים שונים לחקור בטיפול במחלת אלצהיימר. הדרך היחידה להתקדם, אני מאמין, היא להמשיך בחקירה מדעית כנה כדי להבין דברים טוב יותר. אז once you understand Alzheimer's disease, you have an opportunity to challenge them. You can then treat patients with Alzheimer's disease.
כרגע, ההבנה שלנו של מחלת אלצהיימר אינה מלאה. זה לא מאפשר לנו בהכרח לחקור את מחלת אלצהיימר בצורה רציונלית. לרוע המזל, כך החברה מאורגנת. פיתוח התרופות מתקדם בצורה לא יעילה.
אנשים נוטים להיכנס למסלול. אז כולם עושים את אותו הדבר. כל המחקר והחשיבה הם פחות או יותר אותו דבר. תופעת עדר במדע אכן קיימת! זה בהחלט קיים! מנטליות עדר מורידה מערך איכות קבלת ההחלטות במחלת אלצהיימר.
אבל זה יותר מזה. בהחלט, עלויות פיתוח התרופות למחלת אלצהיימר הן כה אדירות. החברות חייבות להיות זהירות מסיכונים. הן לא יכולות לקחת הימורים עצומים עם משאבי בעלי המניות שלהן.
חברות תרופות מוציאות סכומי עתק על משהו. מועמדים לטיפול במחלת אלצהיימר פחות מאומתים או פחות פופולריים. לכן, חברות נוטות ללכת בכיוונים דומים. זה דבר מאוד קשה להתגבר עליו במחלת אלצהיימר.
אבל עכשיו כשממשלות מאוד ממוקדות במחלת אלצהיימר, הן הפכו אותה לעדיפות גדולה. ממשלות לאומיות שונות הפכו את הדמנציה לעדיפות עליונה. זה יכול רק להועיל. אני מקווה שזה יוביל להתקדמות בטיפול במחלת אלצהיימר.
באשר לשאלה האם נקבל ריפוי למחלת אלצהיימר, זה כנראה דמיוני. once the brain is badly damaged, its capacity to recover is probably limited. But who knows? We're seeing amazing things with stem cells in Alzheimer's disease. Maybe there are possibilities for improvement.
אבל הכי שאפשר לקוות לו במחלת אלצהיימר הוא האטה שלה. זה יהווה התקדמות אדירה. אולי נוכל לעצור את התקדמות מחלת אלצהיימר. We could arrest the progression of Alzheimer's disease. Then patients with mild cognitive impairment or very early Alzheimer’s disease could continue to function.
Then patients wouldn't need to be cared for so much. Patients with Alzheimer's disease would have better quality of life. They are mostly old. Patients would succumb to other illnesses before they ended up with end-stage dementia. That is what we have to hope for.