מניעת סרטן השד באמצעות טיפול אנטי-הורמונלי והפחתת סיכון

קפיצה לפרק

• חשיפה הורמונלית וסיכון לסרטן השד
• יעילות הטמקסיפן במניעה
• יתרונות מעכבי ארומטאז
• התייחסות לחששות מתופעות לוואי
• יישום בפרקטיקה קלינית
• תמלול מלא

חשיפה הורמונלית וסיכון לסרטן השד

ד"ר מארק ליפמן, MD, מסביר את הקשר הבסיסי בין משך החשיפה לאסטרוגן לבין הסיכון לסרטן השד. הוא מצטט נתונים אפידמיולוגיים משכנעים המראים שאישה עם מנרכה בגיל 16 בעלת שליש מהסיכון של אישה שהמחזור שלה החל בגיל 12. הבדל של ארבע שנים בתחילת ההתבגרות יוצר פער סיכון עצום עשרות שנים לאחר מכן. המגמה של התבגרות מוקדמת יותר, המתחילה כיום סביב גיל 10 בארצות הברית, תורמת משמעותית לשיעורים גבוהים יותר של סרטן השד באוכלוסיות המערב.

ד"ר ליפמן מוסיף וציין כי אימוץ אורח החיים המערבי בעולם כולו מתואם עם "עליות ענקיות" בסיכון לסרטן השד. דפוס זה מאשר כי חשיפה הורמונלית ממושכת מעלה ישירות את הרגישות לסרטן. הראיות extend לנשים החוות גיל מעבר מוקדם, המציגות שכיחות נמוכה יותר של סרטן השד. תצפיות אלה יצרו את הבסיס המדעי לפיתוח אסטרטגיות מניעה אנטי-הורמונליות.

יעילות הטמקסיפן במניעה

ד"ר מארק ליפמן, MD, דן בניסויי מניעת סרטן השד פורצי הדרך שהשתתפו בהם עשרות אלפי נשים במדינות רבות. המחקר מדגים את האפקט המגן המדהים של טמקסיפן כאשר נלקח במשך חמש שנים. על בסיס כוונה לטפל, נשים שקיבלו טמקסיפן השיגו הפחתה של כ-50% בשכיחות סרטן השד. הפחתת סיכון יוצאת דופן זו התרחשה למרות שכ-שליש מהמשתתפות לא השלימו את משטר חמש השנים המלא.

ד"ר מארק ליפמן, MD, מדגיש כי תוצאות אלה מייצגות effectiveness בעולם האמיתי שבו ההיענות משתנה. הממצאים העקביים בניסויים אקראיים בקנה מידה גדול מקימים את הטמקסיפן כסוכן כימומניעה מוכח. ראיות אלה תומכות בתפקיד הטמקסיפן עבור נשים בסיכון גבוה המבקשות להפחית דרמטית את הסתברות סרטן השד שלהן באמצעות התערבות פרמקולוגית.

יתרונות מעכבי ארומטאז

ד"ר מארק ליפמן, MD, מדגיש את מעכבי הארומטאז כסוג נוסף של תרופות מניעה חזקות לסרטן השד. תרופות אלה פועלות על ידי חסימת ההמרה של קודמני אנדרוגנים לאסטרוגנים, בעיקר בנשים לאחר גיל המעבר. ניסויים קליניים מדגימים שמעכבי ארומטאז משיגים הפחתה של עד 75% בסיכון לסרטן השד עם חמש שנות שימוש. זה הופך אותם לסוכני מניעה "יעילים ביותר" לפי ד"ר ליפמן.

מנגנון הפעולה מכוון ספציפית לייצור אסטרוגן ולא לחסימת קולטן אסטרוגן. גישה זו מספקת אסטרטגיית מניעה חלופית המתאימה במיוחד לנשים לאחר גיל המעבר. נתוני הפחתת הסיכון האיתנים ממקמים את מעכבי הארומטאז כאבן פינה בפרוטוקולי המניעה המודרניים של סרטן השד עבור מועמדות מתאימות.

התייחסות לחששות מתופעות לוואי

ד"ר מארק ליפמן, MD, מתעמת ישירות עם התפיסות המוטעות סביב תופעות הלוואי של טיפול אנטי-הורמונלי. הוא מתייחס לניסויים אקראיים כפולי-סמיות שבהם רוב הנשים לא יכלו להבחין בין תרופה פעילה לבין פלצבו. "תופעת הלוואי הנפוצה ביותר היא כלום," מצהיר ד"ר ליפמן בנחרצות. הוא מבהיר שמעכבי ארומטאז לא מראים רעילויות חשובות במערכות איברים המשפיעות על לב, כבד, כליות או ריאות, ולא גורמים ללוקמיה.

למיעוט החוות תופעות לוואי סובייקטיביות כמו גלי חום, ד"ר ליפמן מייעץ להפסיק פשוט את התרופה ללא השלכות ארוכות טווח. הוא מאפיין מידע רב באינטרנט כ"זבל" שמפחיד נשים ללא צורך ממניעה שעשויה להציל חיים. פרספקטיבה מבוססת ראיות זו מסייעת לאזן את דיון הסיכון-תועלת עבור מטופלות השוקלות כימומניעה.

יישום בפרקטיקה קלינית

ד"ר מארק ליפמן, MD, מזהה אינרציה קלינית כמכשול משמעותי ליישום נרחב של מניעת סרטן השד. הוא מכיר בסובלנות הסיכון השונה בין טיפול בסרטן קיים לבין מניעת סיכון סטטיסטי באנשים בריאים. עם זאת, הוא טוען שפרופיל הבטיחות המכריע הופך תרופות אלה למתאימות לניסוי בנשים כשירות.

שיחתו של ד"ר ליפמן עם ד"ר אנטון טיטוב, MD, מדגישה את הגישה ההגיונית של ניסיון תרופת מניעה בהתחשב בסיכון המינימלי והיתרון הפוטנציאלי המשמעותי. הפחתת הסיכון של 75% הניתנת להשגה עם סוכנים אלה מייצגת הזדמנות מונומנטלית במניעת סרטן. התגברות על היסוס הרופאים והמטופלים through חינוך about נתוני הבטיחות בפועל could לשנות את שיעורי השכיחות של סרטן השד globally.

תמלול מלא

ד"ר אנטון טיטוב, MD: פרופסור ליפמן, אתה הזכרת שמניעה של עד 70% מכל מקרי סרטן השד could לקרות עם טיפולים אנטי-הורמונליים. האם תוכל please לדון more באסטרטגיות למניעת סרטן השד בעידן הרפואה המותאמת אישית?

ד"ר מארק ליפמן, MD: בהחלט, זה לא כל כך מותאם אישית here כי 100% מהגברים או הנשים will לפתח שדיים before ההתבגרות if you לתת להם אסטרוגנים. So זה nothing מותאם אישית. אסטרוגנים can לעורר about—זה obvious.

Because that's the case, it's also been clear from all kinds of epidemiology studies that women who have a later onset of puberty have a much lower risk of breast cancer. This has been known for decades.

For example, a woman whose period starts at age 16 has about one-third of the risk of breast cancer of a woman whose periods started at age 12. Isn't that amazing? Four years difference has that big effect on breast cancer risk multiple decades later.

And as people have gotten bigger from birth onwards—since height and weight control the onset of puberty—the onset of puberty in the United States is age 10. So there's no question that longer exposure to hormones increases the risk of breast cancer.

It's just one of the reasons why Western world women have much higher risks of breast cancer than people who lived in Asia in the previous century. Their breast cancer risk was lower than women living in the West.

And as Western lifestyle has swept over the world, we have seen gigantic increases in the risk of breast cancer.

Because this is so clear, because we understand that these hormonal factors can strongly influence breast cancer, we know that women who have premature menopause have a lower risk of breast cancer.

It became obvious when we had drugs that could interfere with estrogen action to try them in breast cancer prevention trials. And those studies have been done involving multiple countries and involving tens of thousands of women.

For example, using a drug called tamoxifen, women who are on an intent-to-treat basis were prescribed tamoxifen for five years. Not all of them took it.

But if you compare the women who were prescribed tamoxifen for five years compared to women who didn't take it, they had about a—that's extraordinary.

It is extraordinary! And of course, as I've just gotten through saying, easily a third of those women didn't even take the pills for the five years.

Similar studies have been done with other drugs which interfere with hormone action, so-called aromatase inhibitors. These drugs block the conversion of androgen precursors produced by the adrenal glands to estrogens.

These are very potent drugs, mostly for postmenopausal women. And in studies using those drugs, easily with five years of use of those drugs, they're extremely effective.

The problem is that many women are afraid to use them. And many physicians are afraid to prescribe them because many of these drugs have been labeled as having serious side effects.

The fact is that in randomized, double-blind trials in which women cannot tell whether they're getting placebo or tamoxifen, or placebo or an aromatase inhibitor, the overwhelming majority of women cannot successfully identify whether they're on the drug treatment or the placebo.

So the most common side effect of one of these drugs is nothing. It's nothing. And therefore, there's no reason not to try them.

You would notice side effects if you have them. People don't like if they feel hot flashes. They don't feel right or something. If it occurs, stop the drug—no harm, no foul.

But most women would take these drugs and they have no side effects whatsoever. They will reduce the risk of breast cancer by 75%. It seems kind of silly not to try them, don't you think?

ד"ר אנטון טיטוב, MD: Absolutely. So it's a question of just inertia in clinical practice.

ד"ר מארק ליפמן, MD: Well, it's also because the other problem, of course, is this. It's one thing to treat someone with cancer. Patients with cancer—it's a horrible diagnosis; people are willing to suffer tremendous side effects.

But if you are well, and you are dealing with the statistical risk reduction, you don't want to have any side effects.

So a lot of literature—lots of garbage, frankly, that's on the internet—have scared people away from doing things that under most circumstances are harmless.

Aromatase inhibitors are not associated with any important organ system toxicities. No heart, no liver, no kidney, no lung toxicities. There's no leukemia. They're not toxic drugs.

They can have subjective side effects in some women. But I repeat, the most common side effect is nothing.